אני מתבייש | צביעות | חוסר מנהיגות | בּוּרוּת

צביעות

אני מתבייש.

אנו מסוגלים ליותר ובכל זאת נתפסים ברשת הטיפשות, בכל הזדמנות.

המחלה הכי כואבת היא הבּוּרוּת שכולנו משתפים, מדביקים ונדבקים בה, ללא חיסון באופק.

השנה שחלפה והחיים עצמם מלמדים את הטובים שבנו שאין כל טעם או הערכה לתבונה.

התבונה מכאיבה לחולקים בה, היא מעוררת ספק, חושפת את הבּוּרוּת והצביעות ללא יכולת סינון.

הבּוּרוּת מצטיינת בחלוקה, לימין או שמאל, טוב או רע, רפואה כזו או אחרת, קצה אחד שאינו מסוגל לראות את האחר.

רופאים, פרופסורים ומנהיגים בוחרים צד, מתבצרים, מקשקשים ומעלימים כל זכר ליוקרה, מקצועיות, מדע ותבונה. תדמית הרפואה צנחה לשפל בזכות מנהיגיה מצטייני החרדה שנבחרו מטעם עצמם לייצג אותה.

מתנגדים ומפגינים כרוניים, כוהני דת וחסידי בריאות, חסרי ידע והשכלה, אינם נדרשים למדע ומחקר כדי לטעון שהכל קונספירציה/הונאה ובכך מחרבים כל סיכוי לדיון שיש בו ערך אמיתי, שיתוף בידע והשראה. בכל כוחם הורסים למאמיניהם (ולא תלמידים!) את הסיכוי שישמעו אותם ובכך מקצינים עוד יותר את דעותיו של האחר.

אני מתבייש למצוא את עצמי כחלק משני הצדדים ובו-בזמן מקיא את עצמי משניהם.

אני מתבייש כי אם זאת רמת הידע והתבונה של כל צד ומנהיגיו, לא נותר לי אלא להתנער מכולם.

הלבד מעולם לא היה לבד יותר, הטיפשות מעולם לא היתה מוחצנת כל-כך ולפחות לעת עתה, לא נראה שלמישהו מהצדדים משעמם מספיק כדי להפסיק או שהמודעות לנזק שגרמו מספקת כדי שיפנו מקום לאחרים. כל צד ממשיך להציג לראווה את בּוּרוּתו כאילו שהיתה לחלק מלוחות הברית שזה עתה התקבלו.

האם אתם מוכנים לרגע להתחבר למציאות במקום להתבצר בדעות מקובעות מראש?

בזמן שהמאבק ממשיך בין צדדים חסרי בינה או יושרה, אין מקום לשיח מבוסס מדע ותבונה; המציאות ממשיכה להתנתק או אלו אנחנו שממשיכים להתרחק ממנה, אחד מהשנייה ומעצמנו.

כולם מפסידים, גם אלו שמרוויחים מהמצב, כי אם נרצה בכך או לא, אנו גוף אחד שמחולק למליארדי חלקים, המבקשים להתאחד וליצור כאן יחד עולם מיוחד ומלא בהשראה. ההפסד של אחד לבסוף מחליש גם את החזק וההתחזקות של אחד על חשבון האחר אינה באמת מרגשת והופכת את החיים לבעלי ערך.

מעומק הלב לעומק התודעה,
בזריחה מנקודת עומק ומבט מלב הכנרת,
אלירן