אלירן דה-מאיו » דף הבית > יצירה רוחנית >
ככל שמתקרר, ליבי מתחמם,
ככל שגשום, עורי נושם,
ככל שסוער, ליבי מעמיק.
כשמתקרר מספיק, כפקעת רדומה אני נרגש לקראת הלבלוב,
כשהאדמה סופגת, ישותי מתקלפת כמילוני הזרעים שתכף יוולדו ויוריקו;
בעת רעמים, ליבי נטען באמנות האש של אלוהים.
בין ריצה לריצה, בין נבטים, בין ערוצים שהיו לאבנים ובין לילה הפכו לנחלים, בין שועלים, צבאים, חזירים והנני שלא יודעים את נפשם מרוב אוויר.
בין ים ליבשה,
בין יבשה לים,
לצוף, לשחות, לצלול ולהקשיב לאלוהים שפועם בין הגלים.
לרוץ, לקפוץ, להעמיק ולהקשיב לאלוהים שמעמיק שורשים.
דגים קופצים, צבאים מדלגים,
שמש מאחרת להפציע ומקדימה לשקוע,
קשתות והזדמנויות בלתי צפויות,
לממש מקסימום זמן של אור וטבע.
אם אנשים היו מקשיבים לאלוהים,
אלוהים שבפנים, לא שבטקסים,
לא האל שקדושתו בסיפורים,
לא זה שטוב משל אחרים,
אינו זה שיודע טוב מכולם,
אינו המורעב לקורבנות,
לא האחד והיחיד, אלא עולם ומלואו;
אלוהים שפועם בכול לב וגרעין,
המים כולם, הפרחים בשלמותם,
בעלי-החיים ובני האנוש ללא נפרדות,
כשרים כולם לממש את האלוהות שַׁבָּם.
אם היית צולל כדי להקשיב,
אם היית עוצם את עינייך כדי לראות,
אם היית מוכן להרגיש, גן-עדן לא היה לתקווה,
המציאות היתה לגן של אנשים הרגישים לרגשותיהם של אחרים.
גיהנום קיים במציאות שבה אנשים אינם רגישים לטובתם של אחרים,
מציאות כזו מעודדת הצלחה על חשבון אחרים,
אכילה על חשבון בעלי-חיים,
זיהום הטבע והגוף על חשבון אלוהים.
באיזו מציאות ואלוהים אתם בוחרים?
הישארו מעודכנים עם התכנים החדשים שלנו – הרשמו לקבלת עדכונים
לצ׳אט בוואטסאפ
