אלירן דה-מאיו » דף הבית > יצירה רוחנית >
אני אוהב לרוץ, לחתור ולשחות
שחיתי במקרה 10 ק"מ בכנרת מעין גב לטבריה
לעתים קורה שאני רץ יותר משתכננתי, מתחיל בשעה ומרוב הנאה ממשיך לשעה נוספת ורק כעבור שעתיים ‘נזכר’ שיש לחזור בחזרה את הדרך שממנה הגעתי 🙂
בדרך חזרה ההנאה לרוב הופכת לאתגר משולב ברגעים קטנים של אושר עילאי. קופצים מאבן לאבן, חוצים נחלים, כפות הרגליים נרטבות ומתייבשות לסירוגין. בעלי-חיים מתעופפים, רצים ומתגלים, שמש ושמיים משנים צבעים.
לפני הרבה שנים התוודעתי לכך שריצה אינה אלא ריקוד שמיימי. מי שרואה בה כנטל, יחווה בה כסבל. מי שרואה בה כספורט, יסתפק בה בקושי לצורך אימון. מי שחווה בה כריקוד, יזדקק להזכיר לעצמו את מגבלותיו של הגוף כדי לאותת שמתישהו צריך לעצור. כמו ילדים שמשחקים ללא די, ריצה משולבת בהליכה יכולה להפוך למשחק/ריקוד של ממש.
רצתי אלפי ק”מ, מרביתם על אדמה, אבנים, גדות נחלים וצלילים של מים זורמים. ריצה על כביש מעוררת בלב את הזרימה של הדם, אך הריקוד מוגבל מחסך בצורך לאלתר. אין זה רע לרוץ על אספלט או מדרכות, אך כילדים נצחיים, מומלץ בזהירות לקפוץ לשטח – גן המשחקים האינסופי.
הקיץ התקרבתי לכנרת יותר מתמיד, התחלתי לשחות בה כמספר פעמים בזריחה כשעה עד שעתיים, ללא קצב או מטרה מלבד התמזגות רגעית עם המים. בשלב מסוים הוזמנתי לאירוע של שחיית 10 ק”מ ממזרח למערב וזה נשמע כמו רעיון מצוין.
מעולם לא ‘למדתי’ לרוץ או לשפר טכניקה, ריצה נלמדת עבורי דרך הרגליים. ניסיתי בגיל מבוגר ללמוד לשחות, אך לא העמקתי בכך. אני שחיין חובבן נטול טכניקה ויסודות ובכל זאת חש ביטחון במעמקי המים לא פחות מאשר על היבשה. שהות מתמשכת במים מאפשרת לי לחוות עוד חלק קטן מהבריאה המתמזגת ביני לבין השמיים.
למרות שמעולם לא שחיתי ברציפות יותר מ-3-4 ק”מ, הצטרפתי לקבוצת שחיינים מאומנת ל-10 ק”מ מצד לצד של הכנרת. ההתחלה היתה נהדרת. כמו בריצה, המחצית הראשונה היא לרוב בתנועות קלילות, הגוף כולו נרתם ונהנה מהמאמץ.
ככל שהצטברו הק”מ וחלפו השעות, המאמץ הפך לאתגר מסוג שפגשתי בריצות ארוכות. המאמץ המצטבר מתבטא בכל חלק שאינו מאומן או חזק מספיק להתמודד עם העומס.
השחייה הפכה למאמץ משולב בגלים קטנים, שקט פנימי וכאבים הולכים ומתגברים. אם לא הייתי פוגש את ‘הקיר’ (יש שמכנים אותו פסנתר), או את הקושי בחוויות דומות בעבר, ייתכן שהייתי נעצר לצוף בחוסר אונים ומרים את היד בבקשה לחילוץ. אך הידיעה שבתוך הקושי טמונה ההזדמנות, לשאת בכאב ולנוע קדימה מתוך התשוקה לגלות עוד חלקים בלתי מוכרים בתודעה, לחוות עוד מגמישותו של המוח להניע איברים גם כשאלו מותשים ונלאים, עבור אותם רגעים שבהם ההתקדמות מוטלת בספק ובכל זאת, מתקדמים.
יש שמשווים בין שחייה של 10 ק”מ כמקבילה לריצת המרתון. בהיותי לא מיומן ומאומן לתנועה מתמשכת זו, החוויה היתה מאתגרת יותר מאשר ריצה של 50 ק”מ. מרתק לחוות כיצד המוח משתמש בכאב על-מנת לוודא שזאת תהיה הפעם האחרונה. מרתק להתבונן במחשבות החולפות בשיאה של הדרך ובסיומה. סוג של מנגנון הגנה מפואר של מיליוני שנים שבו המוח משתמש בכאב והקושי כדי לוודא שלא נקפוץ שוב למים או נצא לריצה מבלי לסמן קו סיום במרחק סביר ושפוי.
4.5 שעות של תנועה במי הכנרת החמימים של הסתיו הפכו את כפות הידיים והרגליים למקומטות, זאת על-ידי תהליך הפעפוע של ספיגת המים בתאי הקֵרָטִין המתים. לבסוף הגעתי אל היבשה, נזכר שוב בתנועות ההליכה על קרקע מוצקה.
על אף תיאור החוויה מנקודת מבט חיובית, איני ממליץ על מאמצים אלו כלל וכלל. אני בעד שאנשים יתפתחו, יתחזקו ויכירו את הפוטנציאל הגלום שבליבם ותודעתם. מצד שני, איני מאחל סבל או כאב לאנשים, אלא שיהיו בריאים ושלווים במיטבם. מצד שלישי, בכל תחום שקיים, כיצד נתפתח מעבר לקיים אם לא נחצה את הגבול מדי פעם?
הגבולות שלנו שונים, מעצם המרחקים שפסענו בתודעה ובגוף לאורך החיים.. מצאו את שלכם והרחיקו במעט, חזרו בחזרה וראו איך זה מרגיש. האם מעבר הגבול אל הבלתי מוכר גרם לפחד ואימה או התרגשות אדירה?
יציאה מאזור הנוחות היחסי/אישי של כל אדם היא ‘סוד‘ לחיים שלמים ומתפתחים. אין הכרח לשחות 10 ק”מ ברציפות או לרוץ 50 ק”מ ללא הפסקה כדי לצאת מאזור זה. לחלק מהאנשים עצם הכניסה למים בחורף קריר או שחייה במים הפתוחים למרחק של 500 מ’ יהיו ליציאה מהאזור המוכר.
בגיל 17 התוודעתי לעקרון שמשרת אותי מאז בנאמנות: “לצאת מאזור הנוחות כדי שיהיה נוח לחיות”.
אם בעבורכם השהות בגבולות המוכר מאפשרת חיים נוחים ומשגשגים, השארו שם לרווחתכם. אם אתם חשים, כמוני, שהנוחות הופכת את חייכם למשקולת במקום לקלילות, קפצו למים, צאו לרוץ, רקדו את הריקוד המיוחד שלכם.
הישארו מעודכנים עם התכנים החדשים שלנו – הרשמו לקבלת עדכונים
לצ׳אט בוואטסאפ
