מה גורם לי לקפוץ למים בלילות ובזריחות?

מאז ומתמיד מים היו לאיכות מרפאה בחיי.

לפני שנתיים, שלושה חודשים, 23 יממות ו-10 שעות, אבי היקר הלך לעולמו.

הלב שלי געש מכאב, עצב וגעגוע. כל פעולה, מקלה למורכבת, היתה בתוספת משקולת מעל לקיבולת האפשרית שיכולתי לשאת.

נשמתי בכבדות, נרדמתי בקושי, היתה זו פרידה מהירה שהותירה הרבה קצוות פתוחים בנשמה ובלב.

לא חיפשתי נחמה וגם לא מצאתי. אבי היה לחלק בלתי נפרד מליבי, על אף שמעולם לא הסכים לקפוץ איתי למים.

אבי נפטר ממחלה קשה ומכאב נפשי עז שהלך והגיע לשיאו בשנים האחרונות. חודשיו האחרונים היו כאובים לא פחות מאשר נקודת הסיום. ליבו הרגיש ונשמתו העדינה לא אפשרו לו לקבל איכויות מרפאות ועזרה מספקת ממקורות חיצוניים. כאבא הוא אהב אותי מבלי להחמיץ הזדמנות בודדת כדי להביע זאת, אך תוך שמירה על ‘גבולות בריאים’ שהיו נחוצים עבורו. כאבתי על כך במשך שנים רבות, אך למדתי להבין ולהכיל בכל פעם מחדש שיש לו צרכים השונים משלי.

אבי היה עבורי ללב אוהב וחסר גבולות, על אף הכאבים והקשיים שאותם נשא לאורך דרכו. אהבתי והערכתי את אבי יותר ויותר ככל שהתבגרתי בעצמי.

לאחר שעזב את העולם, לבי נשבר וכל ניסיון לנחמה מצד אחרים הרגיש כחומצה על רקמה פתוחה. חיפשתי דרכים להגיע אליו, אך ליבי התקשה בשגרה המוכרת. הייתי מותש וחסר השראה בכדי להרחיק לכת במסלולים של טבע פראי.

ברגע מסוים של כאב וחולשה, בלילה נוסף של שינה חטופה, התעוררתי בסביבות 02:00 לפנות בוקר ונסעתי לכנרת. קפצתי למים והתקדמתי בקושי כמה מטרים. ככל הנראה היו אלו זיכרון השריר ואמונתי הנצחית במים שאפשרו לי לנוע, לצלול, לשאוף ולחוש רגעים בודדים של הכלתי. מתוך חשיכה מוחלטת החל האור לנצנץ ועמו השמש והזריחה במלוא תפארתה. סדק זעיר של נשמתי הצליח לקלוט חלקיקים זעירים מן האור.

הייתי כנראה עמוק מספיק שהרגשתי בנוח לזעוק לאבא, להביע את אהבתי, געגועי והתנצלותי. לספר לו כמה אהבתי ועדיין אוהב, לפרוק חלקיק זעיר מגוש הכאב. משהו במים אפשר לי לשתף את שעל ליבי ולהרגיש שגם בנוכחותו האיתנה של הכאב, משהו בו משתנה.

כך המשכתי לעשות לעתים קרובות וכמעט על בסיס יומיומי. לצאת בלילות החשוכים מהרי הגליל אל מי הכנרת המתוקים, לקפוץ למים שהרגישו בטוחים יותר מאשר כל מרחב אנושי/טבעי אחר סביבי. כל ביקור היה מכאיב יותר מהקודם, אך גם הולך ומשתנה בדרך שלא יכולתי להבין באותה העת. המים הכילו תמיד, השמש זרחה תמיד, הרוח נשבה בדיוק ברגעים הנכונים ויחד אפשרו לכאב להשתנות וללב להפתח קצת יותר.

מאז ומתמיד המים היו לאיכות מרפאה בחיי.

ברוב המקרים המים היו למפגש אינטימי ביני לבין ליבי וטבעו של אלוהים, ללא אנשים ושכבות מיותרות של מחשבות ובגדים. בשנים האחרונות ניסיתי לתווך בין לב של אנשים לבין מים מַרְפְּאִים ולעתים גם הצלחתי. בקיץ הראשון מאז שאבי נפטר התמסרתי למים המַרְפְּאִים כפי שלא התמסרתי מעולם.

בקיץ שלאחריו הזמנתי חבר/ה בודד/ה לקפוץ למים כדי לחוות זאת ביחד. בכל שבוע הייתי מזמין אנשים חדשים שהזדמנו בשבילי החיים ושלהרגשתי יכולים לחוות משהו בעל ערך.

בקיץ האחרון התחלתי להזמין קבוצות של אנשים מוכרים ובלתי מוכרים.

החל מהאביב ועד לימי הסתיו העכשווים מאות אנשים הצטרפו לשחייה משותפת המתחילה בשעת לילה חשוכה ומתכנסת לכדי עצירה והתבוננות מעמיקה בקרני האור הראשונות של השמש והזריחה.

כל שבוע ברציפות אני נמצא שם כדי לקפוץ עם לבבות עצובים או מאושרים, פתוחים או סגורים ולקבל יחד את ברכתם של המים ואלוהים, לכדי שינוי בזרימת הלב והתודעה האנושיים.

בהזדמנות זו אזמין גם אתכם להצטרף, יחד איתי או לבדכם, לקפוץ למים. לאפשר משהו חדש בלב, אולי אפילו לעצב מחדש את הכאב ולראותו משתנה בדרך שתתבהר בהמשך.

כל שלישי לפנות בוקר (השעה משתנה בהתאם לשעת הזריחה ונשלחת לכל מי שמצטרף לקבוצה), נפגשים תחת הכוכבים, קופצים למים, שוחים בעדינות ובקצב אישי, מתחברים יחד לזריחה ושוחים יחד כלהקה אנושית ייחודית ונדירה חזרה לחוף מבטחים, רגישים קצת יותר, קרובים לטבע האלוהים ובזרימה שונה מזו שנכנסו בחשיכת הליל.

*ההשתתפות היא ללא עלות. אני מביא עמי עשרות מצופי בטיחות המאפשרים לכולם לקחת חלק, גם ללא כישורי שחייה מיוחדים. אינכם מחויבים או נדרשים לדבר, אפילו לא להצגת שמכם. באפשרותכם להגיע בכל מצב רגשי ופיסי ולהיעזר במים ובלב שלי כדי לחוות את שלכם.

אני אוהב אותך אבא,

אני אוהב אנשים הרבה יותר, הרבה מאוד בזכותך.